מבוא
אחרי מאות שנים, בהם השתמשה החשבונאות בבסיס המדידה של העלות ההיסטורית, הפרקטיקה והתיאוריה החשבונאית מתבססים יותר ויותר על גישת השווי ההוגן להערכת סוגים שונים של נכסים והתחייבויות.
הרושם הנוצר ממספר לא- מבוטל של תקנים חשבונאיים ומקריאת מאמרים ודעות בעיתונות המקצועית הוא, שהנטיה כיום היא ליישם את גישת השווי ההוגן בכמה שיותר מקומות ונסיבות. מגמה זו מובחנת הן בפרסומים ישראלים (למשל של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות) והן בפרסומים וכתבי עת עולמיים.
ברור שאף אחד אינו נגד השווי ההוגן, והתקנים שנקבעו עד עתה יש להם הצדקה עניינית. עם זאת, הרושם המתקבל הוא שמה שבעבר היה יישום די נדיר, הופך כעת לאופנה ועלול להתפתח ולהיות מיושם באופן גורף על מרבית ההצגה החשבונאית.
לטעמי, יש בכך סיכונים מסוימים. בכוונתי להראות להלן 2-3 דוגמאות להשלכות הלא רצויות שעלולות להתפתח אם גישת השווי ההוגן תילקח "רחוק מדי" ולהצביע על הגבולות האפשריים ליישומה.
מהו השווי ההוגן?
במידה מסוימת ניתן לומר שכל עולם העסקים מתבסס על חוסר הסכמה לגבי מהו השווי ההוגן. ראובן מוכר לשמעון נכס במחיר הגבוה ביותר שהוא יכול לקבל. לעומתו, שמעון משלם את המחיר הנמוך ביותר האפשרי, וראה פלא: הסכום המדובר מסוכם על שניהם...
מהו שוויו ההוגן של נכס? אין מי שידע לענות על שאלה זו במספר מוחלט. שווי נכס הנו תמיד נגזרת של הערכות, ציפיות לעתיד וניתוח סובייקטיבי של המצב. גם כאשר יש מחיר שוק לנכס (ומוסכם על הצדדים שמחיר השוק מייצג שווי הוגן), המחיר יכול להשתנות באופן חד בפרקי זמן קצרים וה"חיתוך" בנקודה אחת (למשל: רגע סיום המסחר בבורסה) הנו תמיד מקור לבעיות ולחוסר נחת מאחר ויש בו מרכיב אקראי.
מקובל לטעון שהפרש של 15% בהערכת שווי נכס בין מעריכים שונים הוא סביר ולא ניתן לומר שהאחד צודק והשני טועה. גישות שונות, כולן לגיטימיות ומקובלות באותה מידה יביאו לתוצאות שונות. אמנם, מוסדות התקינה עושים מאמצים לצמצם את מרווח החופש של ההערכות, אולם בעולם דינאמי עם שונות גבוהה בין עסקים, עסקאות ועוסקים אין בכך משום הבטחה לאחידות.
האם קביעה בנוסח "ייתכנו סטיות של 15% בשווי הנכסים וההתחייבויות המוצגים" ניתנת להיאמר בדוח המבקרים? האם הדבר אינו חורג מתחום המהותיות? יוזכר כי באופן תיאורטי ההפרש יכול להיות אפילו גבוה יותר כאשר הנכסים יוערכו בחסר וההתחייבויות ביתר (למשל בשיטה אחת לעומת האחרת).
היכן השווי ההוגן והיכן לא?
נדמיין לעצמנו מצב בו חברה א' הנה בעלת נכס שהושכר לפרק זמן ארוך לממשלה. שכר הדירה התקבל כולו מראש וחולק לבעלי המניות.
חברה ב' היא בעלת נכס אף היא: הנכס שלה הוא מניותיה של חברה א'. הדיבידנד שהתקבל (כאמור לעיל) מחברה א' חולק אף הוא לבעלי מניותיה.
כעת, ביום המאזן, שוק ההון נמצא בתקופת שפל מתמשכת וגם ערך מניותיה של חברה א' ירד באופן מהותי. האם יש להביא את הדבר לביטוי בדו"חות הכספיים של חברה ב'? על פי המגמה הקיימת כיום, גם אם התשובה היא "לא", אנו מעריכים כי תוך מספר שנים התשובה תהיה "כן".
מה לגבי המאזן של חברה א'? תמהני. לא חל שינוי בנכסי החברה (לא הנכס הפיסי ולא הנכס של חוזה ההשכרה לממשלה). ושינויי השוק לא משפיעים עליה.
האם אנומליה זו (בפועל או פוטנציאלית) לא יוצרת תחושת חוסר נחת? מבחינת המהות הכלכלית, ההבדל בין החברות אינו גדול. מבחינת צורת ההצגה עלולה להיות שונות מהותית.
אמנם, כנראה שהמדובר במצב קיצוני שאינו יכול לקרות היום, אולם מאחר והתקינה החשבונאית צפויה להמשיך ולהתפתח לכוון גישת השווי ההוגן, מצבים דומים (אם כי לא בכזו קיצוניות) עלולים להיות אפשריים- ולדעתי, המצב מאוד לא רצוי.
"חזון אחרית הימים"
אחד התפקידים החשובים של הדוחות הכספיים הוא להציג את השווי נטו של החברה לבעלי מניותיה. עד עתה הביטוי "השווי נטו" התייחס לשווי ההוגן של הנכסים בניכוי שווין ההוגן של ההתחייבויות. אולם, יש עוד שיטה להציג את השווי נטו של החברה: מחיר השוק של מניותיה כפול מספר המניות.
מבחינה עקרונית וקונספטואלית, הדבר אינו מופרך: אם בהצגת מניות שאנו מחזיקים התקן דורש השוואה לשווי השוק, מדוע לא מניות שהנפקנו? אגב, כבר עכשיו מדד המשווה את שווי השוק של החברה להונה העצמי (על פי עקרונות חשבונאיים מקובלים) נפוץ ומשמש משקיעים רבים. אנו פשוט פוסעים עוד מספר צעדים בדרך הסלולה.
לפיכך, יישומה של גישת השווי ההוגן "עד הסוף" משמעה הוא שהונה העצמי של החברה הנו שווי השוק שלה (למשל, על פי שערי הבורסה ליום המאזן).
חשוב להזכיר כי עסקאות הרלוונטיות לבעלי המניות בלבד ולא לחברה מתבטאות כבר כיום בדוחות הכספיים. כך, למשל, הנפקת מניות ואופציות ללא תמורה לעובדים תתבטא בדוח רווח והפסד של החברה למרות שלחברה כאורגן עצמאי אין שום נגיעה לעסקה זו.
יודגש כי אנו מדברים על מצב אשר יהיה צפוי רק בשלב מאוד מתקדם של גלישה במדרון החלקלק של גישת השווי ההוגן. אולם העובדה שמצב צפוי בעתיד הרחוק, לא הופכת אותו ללא- ראוי- להתייחסות באופן מיידי אם התהליך לקראתו בעל סבירות מסוימת.
סיכום והצעה לדיון
בין רואי החשבון, יש לא- מעטים המסתייגים באופן עקרוני מיישומה של גישת השווי ההוגן. הטענה המרכזית הנשמעת היא כי הדבר יפתח פתח להרבה אפשרויות מניפולציה על ידי מנהלי החברות. מקרים כאילו כבר קרו (והתגלו) ויקרו עוד. למרות הסתייגויות אלו, נראה שגופי התקינה והמחקר הביעו את דעתם לטובת קבלת הסיכונים המובנים בגישה כדי להנות מיתרונותיה.
ניסיתי להצביע על סוגים מסוימים של כשלים ובעיות המובנות בתוך גישת השווי ההוגן שיש להתייחס אליהם. אין חולק כי לגישה זו יש מקום במצבים מסוימים, אולם ככל שהשימוש בה מתרחב, יש להגדיר ולתחום את המקומות בהן היא אופציה אפשרית.
מה התחומים והמקומות בהן יש לאפשר את גישת השווי ההוגן והיכן יש להגביל את השימוש בה? זו שאלה שעל הגופים המקצועיים להתחבט בה ולקבל החלטות, ביחד עם המחקר האקדמי. לא לי הקטון לקבוע מסמרות בתחומים אלו. עם זאת, מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, אבקש להציע לדיון את הקריטריון הבא:
כאשר המדובר בנכסים, התחייבויות או פעילויות השייכות לליבה העסקית של החברה/ ארגון, גישת השווי ההוגן אינה מתאימה. בתחום זה אנו כפויים להניח שההנהלה יודעת את המצב האמיתי יותר טוב מכל גורם אחר (קל וחומר שחלק גדול מהמידע ידוע רק לשותפי סוד בתוך הפירמה). לא ניתן להעריך שווי הוגן על סמך הערכת ההנהלה בלבד (סיכון גבוה מדי להטיות) ולא ניתן להתבסס על גורמים בעלי מידע נחות יחסית להנהלה. לפיכך, בדרך כלל השווי ההוגן לא יהווה גישה הולמת כאן.
אם כך, נותרנו עם גישת העלות בפעילויות הליבה של החברה. אין זו הגישה הטובה ביותר, אולם עדין לא נמצאה שיטה עדיפה. לפיכך, עקרון השמרנות "מנצח" כאן.
מצד שני, כאשר המדובר בפעילויות ו/או נכסים והתחייבויות אשר אינם נמצאים בליבת העסק, אלא מהווים "לווינים", ניתן לשקול את גישת השווי ההוגן כגישה אפשרית העשויה להתאים בשאלת הצגתם של סעיפים חשבונאיים.
לטובת הצעירים, יוזכר כי בעת הדיונים על חשבונאות בזמן אינפלציה, נידונה השאלה על שיערוך שוטף של נכסים. בסיכומו של דבר נקבע כי הנכסים יוצגו לפי עלותם עם תיאום לעליית מדד המחירים ולא ישוערכו תדיר. כלומר, להישאר עם גישת העלות למרות שלא היה חולק כי במקרים רבים אין קשר בין העלות המופחתת המתואמת לערך הנכסים בפועל.
אין ספק שהפתרון איננו אופטימלי. אולם מאחר ואנו חיים בעולם לא מושלם, עלינו לבחור בין שתי אפשרויות את זו המגלמת בתוכה פחות סיכונים ובעיות. העקרון המדובר ייתן את ההגדרה (מלשון "גדר") הסבירה והיעילה אשר תאזן (לדעתי) בין הסיכונים והסיכויים, התועלות והכשלים של גישת השווי ההוגן.
הערת המחבר
המאמר פורסם ב"רואה החשבון"- בטאון לשכת רואי חשבון בישראל (והמגזין המקצועי החשוב ביותר לחשבונאות בעברית) כרך נ"ד, חוברת מס' 4 (452) - כסלו תשס"ו - דצמבר 2005.
אחרי מאות שנים, בהם השתמשה החשבונאות בבסיס המדידה של העלות ההיסטורית, הפרקטיקה והתיאוריה החשבונאית מתבססים יותר ויותר על גישת השווי ההוגן להערכת סוגים שונים של נכסים והתחייבויות.
הרושם הנוצר ממספר לא- מבוטל של תקנים חשבונאיים ומקריאת מאמרים ודעות בעיתונות המקצועית הוא, שהנטיה כיום היא ליישם את גישת השווי ההוגן בכמה שיותר מקומות ונסיבות. מגמה זו מובחנת הן בפרסומים ישראלים (למשל של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות) והן בפרסומים וכתבי עת עולמיים.
ברור שאף אחד אינו נגד השווי ההוגן, והתקנים שנקבעו עד עתה יש להם הצדקה עניינית. עם זאת, הרושם המתקבל הוא שמה שבעבר היה יישום די נדיר, הופך כעת לאופנה ועלול להתפתח ולהיות מיושם באופן גורף על מרבית ההצגה החשבונאית.
לטעמי, יש בכך סיכונים מסוימים. בכוונתי להראות להלן 2-3 דוגמאות להשלכות הלא רצויות שעלולות להתפתח אם גישת השווי ההוגן תילקח "רחוק מדי" ולהצביע על הגבולות האפשריים ליישומה.
מהו השווי ההוגן?
במידה מסוימת ניתן לומר שכל עולם העסקים מתבסס על חוסר הסכמה לגבי מהו השווי ההוגן. ראובן מוכר לשמעון נכס במחיר הגבוה ביותר שהוא יכול לקבל. לעומתו, שמעון משלם את המחיר הנמוך ביותר האפשרי, וראה פלא: הסכום המדובר מסוכם על שניהם...
מהו שוויו ההוגן של נכס? אין מי שידע לענות על שאלה זו במספר מוחלט. שווי נכס הנו תמיד נגזרת של הערכות, ציפיות לעתיד וניתוח סובייקטיבי של המצב. גם כאשר יש מחיר שוק לנכס (ומוסכם על הצדדים שמחיר השוק מייצג שווי הוגן), המחיר יכול להשתנות באופן חד בפרקי זמן קצרים וה"חיתוך" בנקודה אחת (למשל: רגע סיום המסחר בבורסה) הנו תמיד מקור לבעיות ולחוסר נחת מאחר ויש בו מרכיב אקראי.
מקובל לטעון שהפרש של 15% בהערכת שווי נכס בין מעריכים שונים הוא סביר ולא ניתן לומר שהאחד צודק והשני טועה. גישות שונות, כולן לגיטימיות ומקובלות באותה מידה יביאו לתוצאות שונות. אמנם, מוסדות התקינה עושים מאמצים לצמצם את מרווח החופש של ההערכות, אולם בעולם דינאמי עם שונות גבוהה בין עסקים, עסקאות ועוסקים אין בכך משום הבטחה לאחידות.
האם קביעה בנוסח "ייתכנו סטיות של 15% בשווי הנכסים וההתחייבויות המוצגים" ניתנת להיאמר בדוח המבקרים? האם הדבר אינו חורג מתחום המהותיות? יוזכר כי באופן תיאורטי ההפרש יכול להיות אפילו גבוה יותר כאשר הנכסים יוערכו בחסר וההתחייבויות ביתר (למשל בשיטה אחת לעומת האחרת).
היכן השווי ההוגן והיכן לא?
נדמיין לעצמנו מצב בו חברה א' הנה בעלת נכס שהושכר לפרק זמן ארוך לממשלה. שכר הדירה התקבל כולו מראש וחולק לבעלי המניות.
חברה ב' היא בעלת נכס אף היא: הנכס שלה הוא מניותיה של חברה א'. הדיבידנד שהתקבל (כאמור לעיל) מחברה א' חולק אף הוא לבעלי מניותיה.
כעת, ביום המאזן, שוק ההון נמצא בתקופת שפל מתמשכת וגם ערך מניותיה של חברה א' ירד באופן מהותי. האם יש להביא את הדבר לביטוי בדו"חות הכספיים של חברה ב'? על פי המגמה הקיימת כיום, גם אם התשובה היא "לא", אנו מעריכים כי תוך מספר שנים התשובה תהיה "כן".
מה לגבי המאזן של חברה א'? תמהני. לא חל שינוי בנכסי החברה (לא הנכס הפיסי ולא הנכס של חוזה ההשכרה לממשלה). ושינויי השוק לא משפיעים עליה.
האם אנומליה זו (בפועל או פוטנציאלית) לא יוצרת תחושת חוסר נחת? מבחינת המהות הכלכלית, ההבדל בין החברות אינו גדול. מבחינת צורת ההצגה עלולה להיות שונות מהותית.
אמנם, כנראה שהמדובר במצב קיצוני שאינו יכול לקרות היום, אולם מאחר והתקינה החשבונאית צפויה להמשיך ולהתפתח לכוון גישת השווי ההוגן, מצבים דומים (אם כי לא בכזו קיצוניות) עלולים להיות אפשריים- ולדעתי, המצב מאוד לא רצוי.
"חזון אחרית הימים"
אחד התפקידים החשובים של הדוחות הכספיים הוא להציג את השווי נטו של החברה לבעלי מניותיה. עד עתה הביטוי "השווי נטו" התייחס לשווי ההוגן של הנכסים בניכוי שווין ההוגן של ההתחייבויות. אולם, יש עוד שיטה להציג את השווי נטו של החברה: מחיר השוק של מניותיה כפול מספר המניות.
מבחינה עקרונית וקונספטואלית, הדבר אינו מופרך: אם בהצגת מניות שאנו מחזיקים התקן דורש השוואה לשווי השוק, מדוע לא מניות שהנפקנו? אגב, כבר עכשיו מדד המשווה את שווי השוק של החברה להונה העצמי (על פי עקרונות חשבונאיים מקובלים) נפוץ ומשמש משקיעים רבים. אנו פשוט פוסעים עוד מספר צעדים בדרך הסלולה.
לפיכך, יישומה של גישת השווי ההוגן "עד הסוף" משמעה הוא שהונה העצמי של החברה הנו שווי השוק שלה (למשל, על פי שערי הבורסה ליום המאזן).
חשוב להזכיר כי עסקאות הרלוונטיות לבעלי המניות בלבד ולא לחברה מתבטאות כבר כיום בדוחות הכספיים. כך, למשל, הנפקת מניות ואופציות ללא תמורה לעובדים תתבטא בדוח רווח והפסד של החברה למרות שלחברה כאורגן עצמאי אין שום נגיעה לעסקה זו.
יודגש כי אנו מדברים על מצב אשר יהיה צפוי רק בשלב מאוד מתקדם של גלישה במדרון החלקלק של גישת השווי ההוגן. אולם העובדה שמצב צפוי בעתיד הרחוק, לא הופכת אותו ללא- ראוי- להתייחסות באופן מיידי אם התהליך לקראתו בעל סבירות מסוימת.
סיכום והצעה לדיון
בין רואי החשבון, יש לא- מעטים המסתייגים באופן עקרוני מיישומה של גישת השווי ההוגן. הטענה המרכזית הנשמעת היא כי הדבר יפתח פתח להרבה אפשרויות מניפולציה על ידי מנהלי החברות. מקרים כאילו כבר קרו (והתגלו) ויקרו עוד. למרות הסתייגויות אלו, נראה שגופי התקינה והמחקר הביעו את דעתם לטובת קבלת הסיכונים המובנים בגישה כדי להנות מיתרונותיה.
ניסיתי להצביע על סוגים מסוימים של כשלים ובעיות המובנות בתוך גישת השווי ההוגן שיש להתייחס אליהם. אין חולק כי לגישה זו יש מקום במצבים מסוימים, אולם ככל שהשימוש בה מתרחב, יש להגדיר ולתחום את המקומות בהן היא אופציה אפשרית.
מה התחומים והמקומות בהן יש לאפשר את גישת השווי ההוגן והיכן יש להגביל את השימוש בה? זו שאלה שעל הגופים המקצועיים להתחבט בה ולקבל החלטות, ביחד עם המחקר האקדמי. לא לי הקטון לקבוע מסמרות בתחומים אלו. עם זאת, מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, אבקש להציע לדיון את הקריטריון הבא:
כאשר המדובר בנכסים, התחייבויות או פעילויות השייכות לליבה העסקית של החברה/ ארגון, גישת השווי ההוגן אינה מתאימה. בתחום זה אנו כפויים להניח שההנהלה יודעת את המצב האמיתי יותר טוב מכל גורם אחר (קל וחומר שחלק גדול מהמידע ידוע רק לשותפי סוד בתוך הפירמה). לא ניתן להעריך שווי הוגן על סמך הערכת ההנהלה בלבד (סיכון גבוה מדי להטיות) ולא ניתן להתבסס על גורמים בעלי מידע נחות יחסית להנהלה. לפיכך, בדרך כלל השווי ההוגן לא יהווה גישה הולמת כאן.
אם כך, נותרנו עם גישת העלות בפעילויות הליבה של החברה. אין זו הגישה הטובה ביותר, אולם עדין לא נמצאה שיטה עדיפה. לפיכך, עקרון השמרנות "מנצח" כאן.
מצד שני, כאשר המדובר בפעילויות ו/או נכסים והתחייבויות אשר אינם נמצאים בליבת העסק, אלא מהווים "לווינים", ניתן לשקול את גישת השווי ההוגן כגישה אפשרית העשויה להתאים בשאלת הצגתם של סעיפים חשבונאיים.
לטובת הצעירים, יוזכר כי בעת הדיונים על חשבונאות בזמן אינפלציה, נידונה השאלה על שיערוך שוטף של נכסים. בסיכומו של דבר נקבע כי הנכסים יוצגו לפי עלותם עם תיאום לעליית מדד המחירים ולא ישוערכו תדיר. כלומר, להישאר עם גישת העלות למרות שלא היה חולק כי במקרים רבים אין קשר בין העלות המופחתת המתואמת לערך הנכסים בפועל.
אין ספק שהפתרון איננו אופטימלי. אולם מאחר ואנו חיים בעולם לא מושלם, עלינו לבחור בין שתי אפשרויות את זו המגלמת בתוכה פחות סיכונים ובעיות. העקרון המדובר ייתן את ההגדרה (מלשון "גדר") הסבירה והיעילה אשר תאזן (לדעתי) בין הסיכונים והסיכויים, התועלות והכשלים של גישת השווי ההוגן.
הערת המחבר
המאמר פורסם ב"רואה החשבון"- בטאון לשכת רואי חשבון בישראל (והמגזין המקצועי החשוב ביותר לחשבונאות בעברית) כרך נ"ד, חוברת מס' 4 (452) - כסלו תשס"ו - דצמבר 2005.
יוסי נתנזון הוא השותף מנהל במשרד משה נתנזון ושות'. אשמח לקבל הערות והארות על המאמר או בכל נושא אחר לכתובת articles@natanson.co.il
